פס"ד חדש בעניין רכישה עצמית של מניות

27/01/2014  
 
 

ביום 21 בינואר 2014 ניתן בבית המשפט המחוזי פסק הדין בעניין דן ברנובסקי מאת כבוד השופט מגן אלטוביה. פסק הדין עסק בשאלה האם רכישה עצמית של מניות שמבצעת חברה מאחד מבעלי מניותיה, תחשב כחלוקת דיבידנד לכל בעלי המניות בחברה או כרווח הון לבעל המניות המוכר את מניותיו לחברה.

עובדות פסק הדין: 
המערער הוא בעל מניות בחברת האחזקות "נכסי משפחת ברנובסקי בע"מ" (להלן: "החברה"). בעלי המניות הנוספים בחברה היו ארבעת בני משפחת ברנובסקי (המערער, אביו, אמו ואחותו) בחלקים שווים. בשלב מסוים הועברו מניות החברה שהיו בידי ההורים לידי המערער, כך שהחזיק ב- 75% ממניות החברה. יצוין כי החברה החזיקה ב – 50% מהון המניות המונפק של יפנאוטו בע"מ, ובשנת 2000 מכרה מניות אלה בתמורה לסך של כ – 100 מיליון ₪. מאז החזיקה החברה ברכוש שוטף הכולל מזומנים, פיקדונות וניירות ערך סחירים לזמן קצר.

בסמוך לשנת 2000 התגלע סכסוך משפחתי בין המערער לאחותו בקשר עם נכסי המשפחה, ובין היתר, אף הוגשו תביעות לבית המשפט לענייני משפחה. בשנת 2004 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה שאף קיבל תוקף של פסק דין (להלן: "הסכם הפשרה"). 
במסגרת הסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי המערער יחזיק ב – 62.5% ממניות החברה ואילו האחות תחזיק ב – 37.5% ממניות החברה. עוד נקבע בהסכם הפשרה כי החברה תרכוש את כל המניות שבידי האחות (37.5%) תמורת סך של כ – 37.5 מיליון ₪. 

בשומה שהוציא פקיד השומה למערער, פקיד השומה התייחס לתשלום שהעבירה החברה לאחות בתמורה לרכישת מניות החברה, וקבע, בין היתר, כי משמעות עסקת הרכישה העצמית והעברת מלוא הבעלות בחברה לידי המערער, בדרך של מימון העסקה באמצעות העודפים של החברה, כרוכה על פי מהותה הכלכלית בחלוקת דיבידנד מהחברה לבעלי מניותיה. לטענת פקיד השומה העסקה מורכבת משתי עסקאות. האחת, ביצוע חלוקת דיבידנד לשני בעלי המניות בחברה עובר לרכישה, והשניה, מימון רכישת המניות של האחות מכספי הדיבידנד שקיבל המערער. לחילופין טען פקיד השומה לעסקה מלאכותית כאמור בסעיף 86 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

נפסק: 
בית המשפט המחוזי קבע כי ההסדר המעוגן בהסכם הפשרה אינו נוגע לפעילות החברה או לעסקיה, אלא לחלוקת כלל נכסי המשפחה, בהם כספי החברה אשר חולקו בין האחות למערער במסגרת הסכם הפשרה. לאור זאת, קבע ביהמ"ש כי רכישת המניות נעשתה במישור בעלי המניות ולא בזיקה לפעילותה של החברה, ועל כן, יש לראות רכישה כזו כחלוקת דיבידנד לכלל בעלי המניות.

ביהמ"ש ממשיך וקובע כי נכון לסווג את רכישת המניות באופן המוצע על ידי פקיד השומה, דהיינו שתי עסקאות (חלוקת דיבידנד לבעלי המניות ורכישת המניות על ידי המערער). לגישת ביהמ"ש גם אם באופן פורמאלי לא רכש המערער את המניות, הרי שבאופן מעשי תוצאת העסקה מבחינת המערער זהה לרכישת המניות.

ביהמ"ש ממשיך וקובע כי לתוצאה דומה ניתן להגיע גם על פי הטענה החלופית של פקיד השומה לפיה רכישת המניות על ידי החברה הינה עסקה מלאכותית כאמור בסעיף 86 לפקודה. ביהמ"ש קובע כי עובר לכריתת הסכם הפשרה לא היה בכוחה של האחות להתערב באופן ניהול החברה כל עוד הניהול לא היה נגוע בקיפוחה, ולחברה לא הייתה כל פעילות עסקית, ועל כן ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא היה לחברה צורך לרכוש את המניות, ולא היה טעם מסחרי ברכישה העצמית של המניות.

פסק הדין הינו חדשני לעניין השלכות המס הנובעות מרכישה עצמית של מניות על ידי חברה, ומחייב בחינה מחודשת לאופן יישומו ונפקותו על עסקאות המשלבות רכישה עצמית של מניות.

מחלקת המסים של PwC Israel עומדת לשירותכם במתן הסברים נוספים אודות השלכות פסק הדין