פסק דין חדש: סיווג תשלום ששולם לעובד בעקבות פרישתו

28/04/2014  
 

ביום 23 באפריל 2014 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין ישראל עופר מאת כבוד השופט אשר גרוניס. פסק הדין דן בשאלת סיווג תשלום ששולם לעובד בעקבות פרישתו.

עובדות פסק הדין:
המערער עבד בחברת טי.טי.אי.טים טלקום אינטרנשיונל בע"מ (להלן: "החברה") ובתפקידו האחרון כיהן כסמנכ"ל הכספים שלה. ביולי 2008 דרש בעל השליטה בחברה את פיטורי המערער, לאחר שפרץ סכסוך בין השניים. המערער פנה לחברה במכתב בו ביקש את "מיצוי זכויותיו". החברה מצידה כפרה בכל דרישותיו, וביום 30.12.2008 נחתם בין הצדדים הסכם גישור במסגרתו שילמה החברה למערער סכום כולל של כ- 1.2 מיליון ₪. חלקו הארי של הסכום שולם למערער במסגרת המשך תשלומי משכורת חודשית, עד למועד חתימת הסכם הגישור. 
המערער הגיש דו"ח שנתי לפקיד השומה בו טען כ הסכום ששולם לו מהווה הכנסה הפטורה ממס שאינה נובעת ממקור הכנסה כלשהו. פקיד השומה דחה את טענת המערער וקבע כי מלוא הסכום מהווה הכנסה מעבודה, בהתאם לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן" "הפקודה").
בערעור על השומה לבית המשפט המחוזי זנח המערער את טענתו המקורית לפיה התקבול אינו חייב במס כלל וטען כי יש לסווג את הכנסתו כרווח הון ולהחיל עליה את שיעורי המס הקבועים בסעיף 91(ב1) לפקודה. לדברי המערער התשלומים שולמו לו לאחר שהעסקתו בחברה נסתיימה ביום 15.7.2008, והם שולמו בגין התחייבותו שלא להתחרות בחברה. פקיד השומה טען כי מדובר בהכנסת עבודה, וכי המערער סיים את העסקתו רק במועד חתימת הסכם הגישור. עד למועד זה שולם לו מרבית הסכום באמצעות משכורות, שכך אף הוגדרו בטופס 106 שהוגש על ידי החברה.
בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המערער וקבע כי מסעיף 1 להסכם הגישור עולה בבירור כי התשלומים נועדו כדי להביא למיצוי דרישות המערער בגין העסקתו והפסקת העסקתו בחברה. בית המשפט אף אימץ את עמדת פקיד השומה וקבע כי יחסי העבודה בין המערער לחברה נמשכו עד לחתימת הסכם הגישור, שכן עד אז הועברו לו מרבית הסכומים באמצעות תלושי משכורת הזהים למשכורתו המקורית ותנאי העסקתו נשמרו. בית המשפט הוסיף כי לחלופין, ניתן אף לסווג את ההכנסה כמענק פרישה בהתאם לסעיף 9(7א)(א)(1) לפקודה. לפי סעיף זה, שיעור המס על התקבול מהסכם הגישור יהיה זהה לשיעור המס מכוח סעיף 2(2) לפקודה, שכן הסכום שנקבע בהסכם הגישור גבוה מן הסכום עליו ניתן פטור לפי סעיף 9(7א)(א)(1) לפקודה.

נפסק: 
בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי סעיף 1 להסכם הגישור קובע באופן ברור כי ההסכם נועד לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעותיו של המערער בגין העסקתו והפסקת העסקתו בחברה, וזו היא תכליתו של הסכם הגישור ומטרת התקבול שהועבר למערער.
בית המשפט קבע כי ייתכן והסכמתו של המערער שלא להתחרות בחברה היוותה תמריץ בעבור החברה להגיע להסכמה עם המערער, ואולם יש טעם במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי זהו תנאי נלווה בלבד להסכמת החברה לתשלום בעבור זכויותיו של המערער כעובד החברה.
יש לציין כי בפסק הדין ביהמ"ש התייחס לפסק הדין בעניין ע"א 2640/11 פקיד שומה חיפה נ' חיים נסים, שניתן בחודש פברואר 2014 על ידי ביהמ"ש העליון, וקבע כי הואיל והתשלום שהועבר למערער ניתן כפיצוי בגין כספים שהגיעו לו מכוח תפקידו כעובד, הרי שלפי כל הגישות שהוצגו בפסק הדין כאמור, יש לסווג את התקבול ששולם למערער כהכנסה פירותית מכוח סעיף 2(2) לפקודה. יצוין כי ביהמ"ש מדגיש כי הוא אינו נדרש להכריע בין הגישות שהועלו בפסק הדין בעניין נסים, בדבר האופן שבו ראוי להכריע בשאלה האם תקבול המוענק במסגרת יחסי עובד מעביד מקים חזקה חלוטה כי מדובר בהכנסה פירותית, מכוח סעיף 2(2) לפקודה, או האם יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה.

מחלקת המסים של PwC Israel עומדת לשירותכם במתן הסברים נוספים אודות השלכות פסקי הדין